30.03.2023

דברים שנשאתי בהפגנה בגשר חמד 16.3.23 / נעם לוי סמית

אתחיל מסיפור קטן ששינה את העולם.

לפני 235 שנים התכנסו והסתגרו להם בחדר כמה אנשים – יומרניים יש לומר – ובמשך 4 חודשים שלמים הם ישבו וחשבו, ישבו ודיברו, ישבו והתווכחו, ישבו ובסופו של דבר כתבו את אחד המסמכים, אחד הטקסטים, שיותר מכל טקסט אחר כמעט עיצב את העולם שבו אנחנו חיים. האירוע הזה שתיארתי נקרא הוועידה המהוללת, האנשים הללו מכונים 'האבות המייסדים של ארה"ב', והמסמך הוא כמובן החוקה האמריקאית.

הטקסט הזה (שהוא טקסט די משעמם יש לומר) הוא כל כך חשוב ודרמטי, משום שהוא בעצם כונן את הדמוקרטיה המודרנית הראשונה בעולם – ארה"ב.

מה שמאפיין את החוקה האמריקאית זה מצד אחד אופטימיות חסרת תקנה – המחשבה המהפכנית (לימים ההם) שבני אדם מסוגלים לייצר משטר שמבוסס על חירות ולא על כפייה. מצד שני, מה שמאפיין את החוקה זו איזושהי פסימיות ביחס לטבעו של האדם, או יותר נכון ביחס לטבעו של המשטר. האבות המייסדים הבינו שכח מוחלט משחית באופן מוחלט ושלמשטר, כל משטר, יש נטייה לשלול את חירותם של בני האדם. ולכן העיקרון המרכזי בחוקה הוא עיקרון הגבלת השלטון.

בעקבות ארה"ב קמו עשרות מדינות דמוקרטיות וליברליות. לכל מדינה יש את צורת המשטר ואת המנגנונים הייחודיים לה, אבל כולן שומרות על העיקרון הזה של ריסון השלטון והגבלתו.

ויש שיטות שונות לעשות זאת: למשל, שני בתי פרלמנט שנבחרים בצורה שונה ומאזנים זה את זה; צורת משטר נשיאותית שבה (להבדיל ממה שקורה בישראל) יש הפרדה יותר מובהקת בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת; החוקה, שפעמים רבות כוללת גם מגילת זכויות אדם, היא כשלעצמה גורם מרסן; יש בעולם ארגונים על-מדינתיים, כמו למשל האיחוד האירופי, שיש להם מנגנונים שלטוניים ושיפוטיים שמגבילים את המדינות שנמצאות תחת חסותם; ויש את מה שנקרא ביקורת שיפוטית: לבית המשפט יש את הסמכות להתערב בפעולותיהם של רשויות השלטון.

במדינת ישראל אין אף לא אחד מאותם מנגנונים שעכשיו תיארתי למעט מנגנון אחד – הביקורת השיפוטית. ואת אותו מנגנון אחד ויחידי מנסה הממשלה לרסק ולקרוע לגזרים. המכלול של צעדי החקיקה שמובילה הממשלה – אם יעבור – ייעקר לחלוטין את כוחו של בית המשפט, ובאין מנגנון אחר, את האפשרות להגביל ולרסן באיזשהו אופן את כוחה של הממשלה (שגם שולטת בכנסת). 

במילים אחרות, אפשר לראות זאת כך:

זה לא שבית המשפט העליון בישראל חזק מדי, ולכן הוא מגביל כל הזמן את השלטון.

בדיוק להיפך – אין בשיטה שלנו מנגנונים אחרים של ריסון השלטון והגבלתו, ולכן נאלץ בית המשפט להיכנס לעיתים לוואקום הזה.

החוקה האמריקאית לא המציאה את עקרון הגבלת השלטון. יש טקסט קדום, בן יותר מ-2000 שנה, שמכיל את הרעיון הזה באופן מאוד חזק, וזהו התנ"ך שלנו.

בתנ"ך יש הרבה מצוות, רעיונות ואפשרות לאינספור פרשנויות מגוונות והרבה פעמים גם מנוגדות. עם זאת, אחד מרעיונות היסוד, שעוברים כחוט השני בתנ"ך, הוא הרעיון של הגבלת השלטון. התנ"ך מביע במקומות שונים את ההבנה של הסכנה הטמונה בשלטון ריכוזי ומסתייג מכך באופן מובהק:

מגילת אסתר שרק קראנו היא, בין היתר, פרודיה על שלטון עצום, כוחני, מתהדר וחלול.

אבל הרבה יותר בסיסי מכך הוא מה שמכונה "חוק המלך" בתורה, בספר דברים.

המלך – ומה שחשוב לענייננו זה לא התואר אלא עצם הרעיון של שלטון ריכוזי – הוא מראש פשרה לא אידיאלית עם המציאות. היה עדיף בלי. אבל אם כבר ממליכים, התורה מגדירה מהם התנאים לכך:

והמילה המנחה בפסוקים הללו היא לא. לא ולא ולא ולא. לא כתוב מהן הזכויות של המלך אלא מה אסור למלך!  אסור לו להרבות בנשים, אסור לו להרבות בכסף וזהב, אסור לו להרבות בסוסים וכו'. בקיצור, אסור לו לנצל את מעמדו ואת כוחו הפוליטי לטובתו האישית ועל חשבון העם. עוד מגדיר חוק המלך דבר שהיה מהפכני באותה תקופה – שהמלך אינו מעל החוק, אלא כמו כל אדם אחר – כפוף אליו.

מאוחר יותר בספר שמואל, כשהעם מבקש להמליך לו מלך, שמואל יוצא כנגדם בביקורת חריפה ומזהיר אותם מהפגיעה שתהיה לכך בחירות שלהם, וברכוש שלהם. אלוהים, אגב, רואה בכך פגיעה אישית בו.

אני חושב שהתובנה הזו היא חשובה, כי בעיניי אסור שהמאבק הזה ימוסגר כמאבק בין המחנה הדמוקרטי למחנה היהודי. לדמוקרטיה, לליברליזם ולהומניזם יש באופן עמוק מאוד שורשים חזקים במקורות התרבות היהודית. מעל הכל הוא הרעיון של צלם אלוהים באדם – בכל אדם, בכל איש ואישה, מכל  גזע ודת. מכאן נובע כבוד האדם, ערך השוויון וכו'. אל לנו לתת לאחרים לקבוע מהי היהדות ומהי מדינה יהודית.

המהפכה המשטרית היא לא רק אנטי דמוקרטית. היא במובנים רבים גם אנטי-יהודית.

אני רוצה לחזור לסיום לחוקה האמריקאית כדי לשאוב ממנה אופטימיות. מחלוקות עומק וויכוחים חריפים זה לא משהו שהמצאנו. בעת כתיבת החוקה האמריקאית היו ויכוחים לא פחות קשים ויסודיים – למשל – בין שוחרי החירות שרצו לאסור את העבדות בחוק לבין אלה שכלכלתם התבססה על העבדות. חוקות אם כן, לא נכתבות כשהכול נינוח וכשכולם מסכימים על הכל, אלא כשיש בהן צורך היסטורי.

לצד הקושי והחשש והמשבר הנורא יש כאן הזדמנות לרגע חוקתי. צריך לזכור שמאחורי הפוליטיקה הקטנה יש כאן גם באמת מחלוקות עומק תרבותיות וערכיות. בכוחה של חוקה, או הסדר דמוי חוקה, כמו שהנשיא מציע, לא לבטל את המחלוקות העמוקות הקיימות, אלא להגדיר את גבולות הגזרה ואת חוקי המשחק שיכולים לאפשר את קיומה של המחלוקת כמחלוקת לשם שמיים.

אסור לנו לשכוח שהמחאה היא לא המטרה, וצריך שלא נתאהב בה יותר מדי. אם אחד הצדדים במאבק ינצח, כולנו נפסיד. מטרת העל היא – ומי ייתן אם תתגשם במהרה – בייצור הדמוקרטיה הישראלית ויצירת התנאים לחיים משותפים, לדורות, כאן בארץ הזאת.

תודה